הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' לביטוח בע"מ

פסק דין

ביום 14.4.10 נסע רכב המבוטח על ידי התובעת בנסיעה לאחור. לטענת התובעת, הגיע למקום רכב צד ג' המבוטח על ידי הנתבעת, לא ציית לתמרור ופגע ברכב התובעת.

אירוע התאונה נדון בבית המשפט לתביעות קטנות בעכו במסגרת ת"ק 26065-07-10, כאשר התובעים, בעלי הרכב המבוטח על ידי הנתבעת כאן, ואילו התובעת כאן נתבעה באותו הליך יחד עם בעל הרכב המבוטח. נהגי כלי הרכב המבוטחים על ידי בעלי הדין כאן, מסרו גרסתם לנסיבות קרות התאונה ובסופו של הדיון נרשם כך:

"הצדדים:

עפ"י המלצת בית המשפט, אנו הגענו להסכם פשרה בינינו, לפיו לשם סיום סופי ומוחלט של המחלוקת בתיק זה ומבלי להודות בטענה מטענות הצד שכנגד, יישאו הנתבעים ביחד ולחוד, בתשלום בסך 4,840 ₪ (המהווים 65% מהסכום הכולל עפ"י חוות דעת של השמאי, בתוספת שכר טרחתו עקב העובדה כי רשלנות תורמת בסך 35% מונחת על כתפי התובעת). כמו כן לסכום זה יוספו הוצאות...נבקש ליתן להסכם זה תוקף של פסק דין.

פסק דין

הנני נותנת תוקף של פס"ד להסכמת הצדדים כפי שפורטה בפרוטוקול.

ביהמ"ש מביע הערכתו הרבה לצדדים על מאמציהם לגבש הסכם פשרה באופן מכובד ונאות לסיום המחלוקת"

לטענת התובעת, נוכח הסכמת הצדדים בהליך הת"ק, לפיה נשא נהג הנתבעת ב- 35% מהאחריות לתאונה, ומאחר שהיא שילמה למבוטחה, סך של 6,239 ₪, אזי על מבוטח הנתבעת לשאת בסך של 2,300 ₪ מתוך הסכום ששילמה התובעת, ולדבריה, קמה לה זכות שיבוב נגד הנתבעת.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי דין התביעה להידחות, מן הטעם שאשם תורם אינו יכול להוות בסיס לתביעה עצמאית לא כל שכן כאשר זה נמוך ממאזן ההסתברויות הנדרש להוכחת תביעה אזרחית.

ב"כ הצדדים הבהירו, במהלך הדיון בתיק, כי אין הם באים לחלוק על שיעורי האחריות אשר נקבעו, אלא טוענים אך ורק ביחס לשאלה העקרונית האם כשנעשה שימוש במונח "רשלנות תורמת" להבדיל מקביעת חלוקת אחריות, יכול הדבר להוות עילה לתביעה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

ככלל, פס"ד של בית משפט לתביעות קטנות מהווה מעשה בית דין [רעא 1958/06 שמעון סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (20.10.06)], אלא במקרים חריגים.

מקרה זה, לטעמי, מצדיק חריגה מן האמור.

עיון בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות מעלה כי בית המשפט נתן תוקף של פסק הדין להסכמת הצדדים. פרטי ההסכמה נרשמו מפי הצדדים, כך לשון הפרוטוקול, כאשר עסקינן בצדדים אשר לא היו מיוצגים וברי כי אינם ערים למשמעותו של מונח כזה או אחר, דוגמת "רשלנות תורמת" אל מול "חלוקת אחריות".

אחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון כולו, אשר קדם להסכמת הצדדים ולפסק הדין, הגעתי למסקנה כי הסכמת הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 6.1.11 במסגרתה דובר על רשלנות התורמת, משמעותה, בפועל, חלוקת אחריות בין הצדדים.

לו תביעה זו היתה עומדת בפני אותו מותב אשר נתן את פסק הדין האמור, יתכן והיה קם הצורך לנקוט במונח "חלוקת אחריות", אולם בנסיבות, לא היה צורך באבחנה המדויקת וממילא אין לדרוש מהצדדים כי יכתיבו לבית המשפט הסכמה ובה מונחים משפטיים מדויקים.

לו היתה תביעה זו מוגשת כתביעה שכנגד, היו הצדדים כולם נהנים מחלוקת האחריות ולא היה מקום לנהוג באופן שונה בכל אחד מהצדדים. לטעמי, אין מקום לסטות מכך כאשר התביעות הוגשו בנפרד, גם אם אין זו הדרך הנוחה ביותר לניהול הדיון.

משכך, ובשים לב להצהרת הצדדים במהלך הדיון, כמפורט לעיל, ביחס לחלוקת האחריות בין הנהגים, אני מאמצת את חלוקת האחריות לה הסכימו הצדדים במסגרת פסק הדין מיום 6.1.11.

התובעת טוענת כי שילמה למבוטחה סך של 6,239 ₪. 35% מסכום זה הינם 2,184 ₪ ובמועד הגשת התביעה, המדובר ב- 2,300 ₪.